שמרו על ה־DNA שלכם, לא על ברירת המחדל
תפריטים, צילומי אוכל, פוסטים ואיורים שנוצרים בגנרטורים בהגדרות ברירת המחדל מתחילים להיראות דומים. למה זה עולה למותג באופי שלו, ואיך לשמור עליו.
הסתובבו בכל מרכז עיר או גללו בכל פיד, ותגלו סוג חדש של אחידות. ההמבורגר עם הברק הבלתי אפשרי והזוהר הכתום החם. התפריט עם רשת של מנות שכולן חולקות את אותו אור. הפוסט המאויר בדמויות מעוגלות וחסרות פנים על רקע מעבר צבע סגול. כבר ראיתם אותם, גם אם מעולם לא ראיתם את אלה בדיוק.
זה מה שגנרטור בהגדרות ברירת המחדל מייצר כשאף אחד לא אומר לו שום דבר אחר. כל אחד מהם, לבד, נראה בסדר. יחד, הם נראים כמו אף אחד.
התפריט שלא מגיש כלום
בספטמבר דיווחה NBC News על תמונות אוכל שנוצרו בבינה מלאכותית ועוברות מהפידים ברשתות החברתיות לתפריטים ולחלונות ראווה אמיתיים: שרימפס שנראו כמו גלגלי הצלה מיניאטוריים, בוריטו בוקר עם מילוי מסרט אימה, ותפריט של בית קפה שפרסם מנה שלא הייתה קיימת. הסיבות קלות להבנה. כלי תמונות זולים או חינמיים, וצלם לא. רבים מהעסקים קטנים ועובדים בתקציבים צפופים.
התגובה הייתה קשה. אנשים לעגו לתמונות ברשת, ובוויומינג תלה Chugwater Soda Fountain שלט שהבטיח: בלי פלאיירים ובלי תמונות של בינה מלאכותית. הפוסט קיבל 119,000 לייקים. כשהבטחה ל"בלי בינה מלאכותית" מתחילה לעבוד כנקודת מכירה, כל מותג שחושב שברירת המחדל מספיק טובה צריך לשים לב.
ברירת מחדל
סגנון נעוללמה ברירות מחדל נראות דומות
זה לא מזל רע. כך המודלים עובדים. מודל שאומן על הכול מייצר, בלי הכוונה, את הגרסה הסבירה ביותר של מה שראה. צוות ה־AI היישומי של Anthropic תיאר את האפקט בפשטות בנובמבר האחרון, כשהסביר למה המודל שלה עצמו, כשמשאירים אותו לבד, מעצב את אותם אתרים: בחירות בטוחות שעובדות בכל מקום ולא מעליבות אף אחד שולטות במה שהוא למד ממנו, ולכן הפלט מתכנס אליהן. משתמשים, כתבו, קוראים לתוצאה "האסתטיקה של AI slop", והם מנו את החשודים הרגילים: גופנים גנריים כמו Inter ומעברי צבע סגולים על רקע לבן.
תמונות מתנהגות באותה צורה. במחקר שפורסם בכתב העת Patterns בדצמבר האחרון, חוקרים נתנו למודל תמונות ולמודל כיתוב להזין זה את זה בלולאה, 700 הרצות של 100 סבבים כל אחת. כל הרצה נסחפה לעבר כמה מוטיבים גנריים, ביניהם מגדלורים בסערה ופנים מפוארים של ארמונות, שהחוקרים כינו "מוזיקת מעליות חזותית". הם חושדים שהמרכיב החסר הוא הלחץ המתקן של אינטראקציה אנושית.
גם מילים נסחפות. חוקרים באוניברסיטת קורנל ביקשו מאנשים בהודו ובארצות הברית לכתוב על התרבות שלהם, מחציתם עם עוזר כתיבה מבוסס בינה מלאכותית. עם העוזר, שתי הקבוצות כתבו בצורה דומה יותר, בעיקר על חשבון סגנונות הכתיבה ההודיים, וההצעות למאכלים ולחגים אהובים נטו לפיצה ולחג המולד.
מה מותג מפסיד
מותג מזוהה לפי מה שהוא עושה אחרת וחוזר עליו: צבע, חיתוך, סוג של אור, דרך לומר דברים. זה ה־DNA שלו. גם לגנרטור בהגדרות ברירת המחדל יש DNA, והוא חולק אותו עם כל מי שמשתמש בו. בכל פעם שחברה מפרסמת את ברירת המחדל, היא משאילה את השם שלה למראה של מישהו אחר.
ההפסד איטי, וזה מה שהופך אותו למסוכן. פוסט גנרי אחד לא משנה כלום. שנה של פוסטים כאלה מלמדת את הקהל שהחברה יכולה להיות כל אחת. לחברה שעובדת בכמה שפות, הסחיפה כפולה: התמונות מתחילות להיראות כמו בכל מקום, והמילים מתחילות להישמע כמו תרגום מאנגלית שאף אחד בחברה לא מדבר.
פרומפטים חכמים לבדם לא פותרים את זה. בניסוי כיתתי באוניברסיטת סירקיוז, שתואר השנה בדוח משותף עם Ipsos, סטודנטים השתמשו בפרומפטים ובתמונות ייחוס כדי ליצור מודעות על עצמם, ועדיין לא הצליחו לברוח ממה שהכותבים כינו הנטייה של בינה מלאכותית "לשטח את היצירתיות למשהו צפוי ואחיד."
ברירת מחדל
סגנון נעולאיך לשמור עליו
ארבעה דברים שומרים על ה־DNA של מותג שלם כשהייצור נעשה בידי מכונות.
רפרנסים. תמונות אמיתיות של המוצרים שלכם, החללים שלכם, האנשים שלכם והאור שלכם, שנבחרו כי הן מראות את הטוב ביותר שבכם. רפרנס מראה למודל את מה שמילים לא יכולות לתאר.
סגנון נעול. רפרנס הוא נקודת התחלה, מתכון הוא החלטה: האור, העדשה, הסט, הפלטה, הגרעיניות והחיתוך, כתובים ונבדקים עד שמישהו מאשר אותם. Reel בונה כל סגנון בדרך הזו, מרפרנסים אמיתיים, כך שהתמונה המאה עדיין נראית כמו הראשונה.
חבילת מותג. הצבעים, הטיפוגרפיה, הקול, המילים שבהן אתם משתמשים ואלה שאתם אף פעם לא משתמשים בהן, ואיך המוצר חייב להיראות תמיד. ב־Twin, הכללים האלה והקול הזה הם חלק ממוח ה־AI של החברה, כך שהעוזרים עובדים בתוכם במקום לנחש.
אדם שבוחר. המכונה מייצרת את האפשרויות, אדם בוחר. ב־Reel, אדם בוחר כל תמונה וכל קליפ שנכנסים לשימוש, וכל בחירה מלמדת את המנה הבאה. זה החלק שלעולם לא נמסור. המהירות, הווריאציות והפורמטים יכולים להגיע מבינה מלאכותית. הטעם, שיקול הדעת והאחריות לאופן שבו מותג מופיע נשארים אצל האנשים שהמותג שייך להם.
ברירת מחדל
סגנון נעולמה חברה יכולה לעשות
הסתכלו על עשרים הדברים האחרונים שפרסמתם וכסו את הלוגו. אם אתם לא יכולים לזהות שהם שלכם, גם הלקוחות שלכם לא יכולים.
אחר כך התחילו ממה שכבר יש לכם: הצילומים הטובים ביותר שלכם, הטקסטים הטובים ביותר שלכם, והכללים שחיים בראש של אנשים. כתבו אותם פעם אחת, נעלו את הסגנונות שחשובים, ושימו אדם אחד אחראי על הבחירות. כשתמונה נוצרת, שמרו את הצילום המקורי במרחק לחיצה אחת.
ברירת המחדל תמשיך להשתפר, והיא תמשיך להיראות כמו ברירת מחדל. ה־DNA שלכם הוא החלק שאף אחד אחר לא יכול לייצר.
